עקרונות בסיסיים של תפקוד ה- DNA.

לפי הרפואה הקונבנציונאלית אנחנו רובוטים שבדרך כלשהי למדנו לחשוב

היכן מאוחסנת האינטליגנציה? במוח,בכל מקום בגוף, בכל תא, וכמובן ב- DNA.

DNA בסופו של דבר מורכב מסוכר, חומצות אמינו ומרכיבים אחרים, ברור שמולקולה סופית של ה- DNA אינה אינטליגנטית בגלל המרכיבים שלה, אלא אינטליגנציה חייבת לבוא ממקום כלשהו.

האינטליגנציה של הגנום נתפסה כחומרית, אבל זו "עובדה" מדעית מוטעית מלכתחילה. מי קבע שביו-כימיקל כמו DNA או נוירוטרנסמיטר שייך לגוף, ולא להכרה ?

ביולוגים מבינים שאם החלבונים שבתא מווסתים את מקצבי התא, דבר מה צריך לווסת אותם.

דרך אחת מובילה להסבר חומרי, ובאופן טבעי המדע מעדיף דרך זו. יש ביולוגים המאמינים שדופן התא מאפשרת כניסת כימיקלים לתוך התא בקצב מסוים בלבד, וקצב זה הוא אמת המידה שלנו לזמן, השעון המולקולארי שלנו. אחרים סבורים שהשעון הוא בעצם צופן כימי שמוטבע ב- DNA  .

DNA הוא בסופו של דבר ידע טהור ששייך גם לגוף וגם להכרה

האם יש באמת סיבה להפריד בין גוף לנפש? התשובה היא פשוטה וישירה: לא.

הנוירופפטידים עושים את הקשר ישיר ורציף מאוד. שוב הפרדה בן גוף לנפש של הרפואה של מאה שנים אחרונות מוטעית בתכליתה. למעשה כל תא הוא הוויה מודעת שמבינה את העולם סביבה. אם חשבנו עד עכשיו שאנחנו מכונות שלמדנו לחשוב, האם לא קיים מצב הפוך? אנחנו מחשבות שלמדנו ליצור מכונה. ב- DNA   מאוחסן כל פיסת אינפורמציה, תאים זוכרים בדיוק מה שייך למה ומה קרה בעבר. עובדה זאת מביאה אותנו לחשוב שהזיכרון חייב להיות יותר קבוע מהחומר. אם כך, תא הוא זיכרון שבונה מבנה מסביבו?

האם הביוגרפיה שלנו היא לא ביולוגיה בסופו של דבר? האם ההסבר הפיזי הוא מספיק ולא פשטני מידי? סרטן הוא לא תא פראי, אלא זיכרון מעוות של אותו תא, מערכת של הוראות משובשות שהופכות התנהגות תאית נורמאלית למצב התאבדותי. במקרה של סרטן, נראה כאילו ה- DNA מבקש להתאבד ממש, בהתעלמו מהידע שיש לו על חלוקה תקינה של התא.

בגוף ובנפש בריאה,DNA  מרגיש את השינוי ואת הופעת התאים הסרטניים ומחסל אותם.

בגוף ונפש משובשים ,"היחידות חיסול" לא פועלות.