רועי דגן מבריא מסרטן הלבלב
בחודש אפריל 2004, בגיל 56 נתגלה כי אני חולה במחלת הסרטן. היה זה גידול ממאיר (אדנו-קרצינומה), בראש הלבלב, עם פיזור לצדדים. סרטן מסוג זה , כך מסרו לי רופאי, נחשב כסרטן קשה במיוחד עם סיכויי החלמה או שרידה, נמוכים ביותר וזאת לאור הסטטיסטיקה הרפואית הידועה.
"הגוף שיצר - הוא הגוף שיכול להחלים"
היה עלי לעבור ניתוח בשם "וויפל", הנחשב לאחד הניתוחים המורכבים בכירורגיה פנימית. בניתוח זה הוצאו מגופי חלקים ממערכת העיכול: ראש הלבלב, התריסריון, כיס המרה וחלק מהקיבה ונעשתה רקונסטרוקציה של מערכת העיכול.
בתום הניתוח הקשה הפסדתי ממשקלי כ-15 ק"ג באחת, והפכתי לרזה מאד. אבדתי את רוב מסת השרירים שלי, וגופי היה חלש מאד.
לאחר תקופת החלמה
של כ- 3 חודשים, היה עלי לעבור סידרה אחת של טיפולים כימו-תראפיים למניעה, וכן סידרה אחת של הקרנות. גופי התמודד
יפה עם טיפולים אלה. לא הרגשתי חולשה או מגבלה מיוחדת בתקופה זו ויכולתי לנהל אורח חיים כמעט רגיל.
זכיתי לתקופה בת שנתיים בה היה גופי נקי מתאים סרטניים גלויים והרגשתי היתה טובה. שיקמתי את גופי כמעט לחלוטין ואף חזרתי לפעילות ספורטיבית יומית רגילה.
מערכת העיכול "למדה", בדרך נס, לתפקד בתנאים החדשים (לאחר הרקונסטרוקציה שנעשתה).
לא היו לי כל מגבלות תזונתיות או אחרות.אך חיזקתי את הפוקוס שלי על עקרונות תזונה נכונה ומזינה.
חוויתי אז מעין תחושת "ניצחון" על המחלה והאמנתי או יותר נכון קיוויתי כי החלמתי באופן מלא וסופי.
בבדיקה שגרתית שנעשתה בתום השנתיים, נתגלו לפתע גרורת סרטניות בריאות. נעשתה לי ביופסיה בדיקור ריאות שאישרה את האבחנה. הרופאה
האונקולוגית שהייתי בטיפולה הגדירה זאת כ"שלב 4 " בהתפתחות המחלה. שנחשב כשלב מתקדם, ועפ"י הסטטיסטיקה, בדר"כ, גם האחרון.
מעבר להלם הראשוני, חוויתי אכזבה עמוקה ותחושה קשה של "בגידת הגוף". התחלתי להבין שהפעם מדובר בהתמודדות נמשכת ולאורך זמן. הבנתי שבשבילי לא היה הפתרון "ניתוח אחד– וגמרנו עם זה". אלא שאם ברצוני להמשיך ולחיות אצטרך הפעם לקחת אחריות מלאה ועמוקה יותר לחיי. ידעתי גם שחיי זועקים לשינוי ולצמיחה תודעתית/ רוחנית נוספת, ובחרתי ללכת עם זה את כל הדרך.
שוב עברתי סידרה אחת של טיפולים כימותראפיים, אך בתוך תוכי הרגשתי בודאות וידעתי שהפתרון וההחלמה המיוחלת מהשורש, כזו שתמנע את חזרת המחלה, לא יבואו משם. מעתה התמקדתי (בנוסף ומעבר לטיפולים הרפואיים) בשינוי ובהתפתחות המצב התודעתי/ רוחני שלי לשלב נוסף. האמנתי וידעתי עמוק בתוכי ש"הגוף שיצר – הוא הגוף שיכול להחלים". שהכל הוא עניין של תהליכים ביו-כימיים בגוף המושפעים ישירות ממצב התודעה, ושאין מצב גופני או בריאותי, מבחינתי, שאיננו הפיך. האמנתי בכל ליבי ואני עדיין מאמין שבכוח התודעה ניתן לחולל ניסים. ואכן, חיי הם נס מתמשך ויום יומי.
בינתיים נעצרה התפתחות הגרורות ואף נצפתה בהן נסיגה משמעותית. הרגשתי הכללית השתפרה פלאים.
סרבתי לשתף פעולה עם פחדי המוות והחרדות שליוו אותי מאז התגלות המחלה, ואלה התפוגגו ונעלמו כמעט כליל עם הזמן ובעקבות העבודה הפנימית שעשיתי. שחררתי את עצמי לחלוטין מהרגשת "הקורבן" ומהרגשת המסכנות שהתלוותה לכך ("למה זה קרה לי"?). התמלאתי בשימחת חיים מחודשת. גיליתי מחדש את האהבה שיש בי לבני אדם, ובעיקר לאלה שחייהם הצטלבו בשלי בכל מיני אופנים וזמנים עת פסענו ביחד לאורכה של דרך. למדתי לקבל ולסלוח לחוסר השלמות האנושית ובמיוחד לזו שלי.
אני יודע היום עד כמה החיים "שבירים" ומשתנים תדיר ועד כמה הם לא מובנים מאליהם. למדתי לזרום עם כך, לשחרר שליטה מעיקה, ובעיקר להנות מהפשוט ומהקיים – לנשום , להנות, להתרווח ולהכיר תודה לנשימה הנוכחית שלי.
למדתי להרגיע ולהשקיט את ה"רעשים הפנימיים" (המחשבות והחרדות האובססיביות- במיוחד לפני קבלת תוצאות בדיקות משמעותיות כמו C.T. או מרקרים), שגרמו לי לניתוק מעצמי האותנטי, לחוסר שקט ולדאגות מיותרות ומטרידות שפגעו באופן משמעותי באיכות החיים המיידית שלי..
למדתי להעריך, להיות נוכח ולהתמסר בערנות ,בהכרה מלאה ומתוך בחירה - לזמן ההווה, שהוא מבחינתי הזמן היחידי האמיתי שישנו. ואני שמח בכל יום מחדש על ההזדמנות הניתנת לי להמשיך לחיות, להנות, לאהוב, לכעוס, להתעצב, לצמוח ולשמוח, להתחדש, ולתת את עצמי ומעצמי.
מאחר ואני עוסק במדיטציה במשך כ-25 שנה, כתלמיד, כמורה וכמאמן בהתפתחות תודעתית ופיתוח כישורי חיים, יצרתי טכניקת אימון אישי (סדנה) ייחודית המיועדת למתמודדים והמחלימים ממחלת הסרטן, ואני שמח לחלוק, ללמוד, ללמד, לאמן ולהעניק מנסיוני בתחום זה.
