*ואמצא אובד ביער חושך .זה יער עז,פראי ועב הסבך מדי סכרי בו,יתחדש הפחד.

מסביב ייהום הדם ,ובדיקות סופרות תאים.אובדן צלילות- האם זה סם, או אולי הכול פשוט תם?

עת לילה מגיע, ומעיים מזדככים מהלוע היישר לאסלה.

וחיל לבן רודף חיל שחור ושניהם מחפשים את המלוכה על בגופי. ...

וחומצות ניגרות לתאי הדם כדי למגר את חוליים.והגוף מוטל כמו על חרב

ולא ברור לו אם הוא יסיים את יומו.

*'כן נשמתי,בעוד המו גליה, פנתה אחור ולמעבר הביטה' 'אשר איש חי עבור לא יעברנו.

ומהחלון בחדרי,  עב כרס מטיל את גשמו בזעף ולפתע נעלמה האפרוריות  וגזה לה העננה.

לעולמי ההזוי מגיחה סופי ,היא מזכירה לי במזג את רייצ'ל זאת מקן הקוקייה,שולטת ביד רמה או ביד רעה, מבטה מקפיא את דמי ואין לי אלא להבין כי  הגיע לוציפר  ,בחר בי אולי?

 סופי היא אחות ראשית,רווקה בת 30 נולדה בגרוזיה ,חיה באשדוד.

לכאורה,התעוררתי ליום של בדיקות שגרה והסתברה לי כי מחכה לי,בדיקה אחת מרה, זו שבמוח העצם. מרים גיסתי נכחה בבדיקה וניגבה דמעותיה והתקשתה להתבונן ולראות.

וחיבקה אותי בסוף הבדיקה ואמרה :איזו גיבורה את ,איזו גיבורה!

[אם תוצאות הבדיקה לא יהיו טובות,אהיה מועמדת להשתלה.מחשבה שבכלל לא הרשתי לעצמי לחשוב] 

בקשתי מהרופאה לצאת למסעדה לאכול,כי הרעב היה עצום.

מרים ואני לקחנו מונית ונסענו למסעדת דים סאם, עוד כששכנה בקינג ג'ורג' ואכלנו את כול הדימ'ים המדהימים שהיו להם בתפריט.

ותוך שעות לאחר, הרופאה נכנסת וצועקת לעברי :את נקייה! את נקייה! 

אך להרגיע היא מייד הוסיפה : למצב זה הם קוראים רמיסייה ,זו רק  נסיגת המחלה.

אך אני חשתי , כמו קרעו את החיים לפיסות והושיטו לי פיסה שלמה ,אומנם הרגשתי על תנאי, אך כך אני מרגישה בעצם כל חיי. ועלי לחזור לאחר חופשה לאשפוז של עוד 5 חודשים של טיפול.

אני יוצאת תוך ימים לחופשה מבולבלת אך חיה [מלעיל]

...הכול נמשך כמו במסע הזוי של שמחות קצרצרות והרבה בהייה על מה שהיה או מה שלא היה.. 

שערי צימח פלומה רכה,אני רזה אך הצבע חזר לפניי.

תוהה ושואלת בקול רם ובשקט,איפה היא בדיוק נקודת ההתחלה?

 מתקשה בטיפוס על מדרגות. .*'בשוך רפיון גופי,לתור יספתי בשמי שולי ההר,ובכל הדרך חזקה הרגל המושפלת צעד'

למרות התנגדות רופאיי  לעבור טלטלה החלטתי לעבור דירה .

מצאתי אותה במרחק 5 דקות מהים  3 חדרים. חמודה.

ובחדר אחד דחסתי את כל התכולה, רציתי שהכול יהיה ארעי עד ההבראה.

ולאט לאט שחררתי מהחדר, רק מה שהייתי זקוקה..ואהבתי מאוד את חיי המינימליסטיים בדירה .

התבוננתי בחברים ובאנשים כמו קיפלתי אותם לתוך עיני  ונצרתי כל אירוע בחגיגיות ,בתא אחר במוחי. טיילתי הרבה על הטיילת ,נשמתי אוויר חורפי זה היה  נובמבר. אני זוכרת שמים קודרים ,עם ענני קולינימבוס עבים. אך בתוכי ,ענני הפנימיים היו מצועפים ורכים כמשי ,הרגשתי כמו תינוק הבודק כל מצב ורגע בעיניים כלות.

היה בי רעב לאוכל . רעב שהצטבר בחודש אשפוזי .הייתה בי כמיהה  לאוכל טעים. למתכוני בריאות  זה היה רעב  כה גדול, וזה הרגיש כמו לנגוס את החיים בשיני ולפוררם.  כל פיסה של אוכל הייתה כמו תחושת חיים  זכה.  טעמתי הכול בהנאה צרופה. כשפי שואב בחמדה את פריכות המזון לתוך קרבי .כל יום חגגתי במסעדה אחרת .הקדשתי לארוחה תשומת לב רבה, לעסתי לאיטי את המזון ,ינקתי אותו פנימה לתוך גופי כדי לחזקו .הרגשתי שינוי כה רב ביחסי לכל  הפרטים הקטנים בחיי. תשומת הלב הפכה להיות קריסטלית ,עם שקיפות פנימה והחוצה.כל עשייה קבלה דגש,כמו מקלחת שארכה והתבשמה לתוכי,התמכרתי לליטוף המים על עורי,כמו לרחוץ מעלי את שאריות מחלתי.כל שיחה הקשיבה לעצמה ולדקויות שבה.

רוח קרירה ליטפה אותי, כמו שמחה לחזרתי ולנוכחותי על אדמה זו, ואהבתי את החיים כל כך.

אחרי 7 שבועות, הגוף התחיל לקרוס מהטיפול הכימותראפי, חולשה הכריעה אותי והחום עלה. נכנסתי לאוטו הפעם אני נהגתי לבית החולים.גם כשידעתי שעלי לחזור להמשך הטיפול, חזרתי בלב דואב למחלקה ובעיקר מלאה  בחששות מיחסיי עם סופי האחות הראשית.

החודש התארך  למרבה פליאת הרופאים [נאלצתי לקפוץ למחלקה לבדיקת דם שבועית] וגופי סרב להיכנע.

הגעתי מאופרת ,פלומת ראשי הייתה כבר ארוכה, ואהבתי להתבונן לתוך עיני,כי ראיתי את זו שמבריאה בתוכי.

הגיעה הפגישה הבלתי נמנעת עם סופי. היא התבוננה בי מבלי להישיר מבט, ושאלה בנוקשות מה שלומי וכמובן שלא חיכתה לתשובה ופקדה עלי להיכנס לחדר 22.

זה החדר הרע ביותר בין כל החדרים,נמצא מול עמדת האחיות כשצפצופי הפעמונים המזעיקים אותם, לא מפסיקים להישמע.טלפונים מצלצלים בלי סוף ,הוראות הרופאים וכל שיח בין חולה לאחיות  מגיע לחדרי .

היה מרטין גבר בן 40 שאשתו ישבה צמודה אליו כל הזמן. הוא עבר השתלת מוח עצם וכל פעם התבוננתי בו בפליאה ,איך הוא היה מסוגל לאכול עם ריחות הניקיונות והתרופות . מספר ימים לאחר הגעתי הוא נפטר.והייתה ליאת שוטרת בת 35 שילדה תינוקת ואז פרצה המחלה,היא שכבה שם כשהיא צריכה "להרוג" את האימא שבתוכה, כדי לשכב בניחותה ולהתמסר לטיפולה..היא לא שרדה.

המכונה המשומנת הזאת שנקראת מחלקת מוח עצם חייבת לנוע כמו רכבת לקראת יעדיה הסופניים.כמעט כולם מתים.נודע לי כי שרית בת 23 נישאה חודשיים לפני התפרצות הלוקמיה,והוא לא הגיע מעולם לשם לבקר אותה. אמה הייתה שם 24 שעות ביממה.לא הצלחתי להבין  אם דיכאונה של שרית היה רב יותר מהמחלה או מהגילוי מיהו הגבר שבו בחרה .

החום עלה והיה צריך לבודד אותי ודאגתי מאוד.  שכבה איתי בחדר מישהי שהמחלה חזרה אליה, ושתינו היינו בהמתנה לחדר בידוד שיתפנה. הרגשתי איך סופי ממסמסת אותי ולא מוכנה להתאמץ ולטרוח למעני.שכבתי  בתחושת עלבון קשה, ידעתי שסידור החולים במחלקה בידיה בלבד והיא מתמהמהת, ומצבי הלך והחמיר.בלילה, הרעשים של חולים קשים מנשוא.כל כך הרבה  החייאות באמצע הלילה,כמעט אי אפשר לתאר חצי שעה בלי אירוע קשה.  אני מול עמדת האחיות ואין סיכוי שאצליח לישון. ואני מרגישה את מאבקה של סופי לשבור אותי. שאגש ואתחנן בפניה שתדאג לי לחדר אחר.

קמתי בבוקר לפני בואה ב-07.20 ,התיישבתי נחושה לכתוב לה מכתב ולמיטב זכרוני כתבתי לה כך:

אני לא ישנה ולא מצליחה לישון את יודעת זאת טוב. הובטח לי חדר רחוק מעמדת האחיות בגלל בעיית השינה שלי. אני לא מתכוננת להתחנן ולבקש ממך.אבל אני רוצה שתזכרי שבאתי להלחם במחלת הסרטן ולא בך. ואני מקווה שגם את באת לפה לעזור לי לעבור תקופה קשה זו ביתר קלות.

העתק :למנהלת המחלה פרופסור א.נפרסטק.

ב08.00 הגיעה אחות ואמרה לי :את חוזרת לחדר 25 . פינה בה אצטרך לבלות עוד ארבעה חודשים. זה היה אומנם החדר שנחתי בו ואף התרגלתי אליו. למרבה האירוניה. אך הוא היה גם חדר המלחמה שלי.  

האדם הוא החיה האכזרית ביותר, מי שנלחם במפלצות,חייב להיזהר בכדי שלא יהפוך לאחת.זכור כשאתה מביט אל תוך התהום,התהום גם היא מביטה בך- פרידריך