אתם שואלים על הכנות מראש ?  כל מילה שיצאה מפיה של ד"ר תבור, שמעתי לפני כן בוודאות.
לימים הפכה קרובה אלי יותר מבת משפחה. איך להגיד? יש דברים שמר-גורל מהנהן בראשו, מכווץ מצחו ומעפעף בידיעה בעיניו, ואומר: "ברור שאגיע"!
הצעה לי לכם עד סוף הסיפור, אל תתפתו לקלישאה: "הזמנת את זה, אז קיבלת".
אתם תבזבזו אנרגיה מיותרת. כי כמעט אין מי שלא התפתה לחשוד ולבדוק את פשר שמחת החיים שבי, וכל שכן לנוכח מה שקרה.
והרי מה שקרה למיטב זכרוני.
זה היה חודש ספטמבר. לספטמבר יש ריח מיוחד אצלי, מעבר לסתיו, לתחושת הקרירות של בוקר וערב. אך גם ובעיקר ריח של אירועים העומדים להתרחש. והרי רשימה חלקית:
הורי נפטרו בערב ראש השנה בהפרש של 19 שנים.
ואת אהבתי הגדולה פגשתי גם בספטמבר,
אני מתקשה להחליט אם הוא חודש רע או טוב, אך ברור שהוא תמיד דרמטי.
בספטמבר 2004, קצת לאחר ראש השנה, הופיעו לי פצעונים על הפנים. הרגשתי עייפות גדולה. פצעונים, אני? כאלה קטנטנים עם ראשי סיכה  לבנים, כמו מזיעה חמוצה.
אני זוכרת שהתבוננתי במראה וציינתי כי לשמחתי שעם  מייק–אפ כמעט ולא נראו. אך, ובאותה נשימה, החלטתי לנסוע לפראג.
בלבי אמרתי  לעצמי: אם אני  חולה, אני רוצה לנסוע. חייבת  לראות את השעון האסטרונומי בכיכר העיר פראג.
בספטמבר שנה לפני העדפתי את הונגריה, כדי לעשות סוג של טיול שורשים, בלי הורי כמובן. הרי הם נפטרו מזמן, גם בספטמבר.
אני זוכרת שלראשונה הרגשתי עצבות, כשהפקידה בדיזינגוף-טורס כרטסה את כרטיס הטיסה.  החסרתי פעימה כשחשבתי: אולי זו באמת הנסיעה האחרונה? חברתי א. [לא על א.הזאת] ששמעה שאני טסה הצטרפה למחרת, לאותם טיסה ומלון.
במהלך ספטמבר אותה שנה, כל ערב, היה לי חום, 37.8-38, תודו, לא משהו. סתם כמו מטרד קטן שמבטיח שהוא לא רציני. אך בתוכי ידעתי כי זה ממש לא סתם.
הגר חברתי שכבר ביולי אמרתי לה, שאני דואגת הפעם מספטמבר הקרוב, כי הוא נראה קטסטרופה במפה שלי, (כשאוראנוס עולה על הונוס שלי בבית הבריאות, היבט שבו אני שולחת אנשים בדחיפות לבדיקות מקיפות). וכשסיפרתי לה שיש לי חום כמעט  כל ערב, והיא שאלה מה את מתכוננת לעשות? עניתי לה: "אם עד סוכות זה לא עובר, אני מתאשפזת".
אז נסעתי בשלהי ספטמבר לפראג. היה משהו עמום בהרגשה שלי במהלך הנסיעה. אני זוכרת את השעון האסטרונומי היפהפה, מהמאה ה-15, המקובע במבנה גותי, את פראג הקרירה והנעימה יחסית לישראל המיוזעת. הרחובות הומים ומסבירי פנים,  ואני בתוך עצמי, רגע אחד, מתדיינת עד כמה אני חולה באמת, ורגע אחר נכנסת לקזינו ומרוויחה 500 יורו [כשלא  מצפים מגיע הכסף] ומספקת לעצמי שעה נעימה של הדחקה. כמובן, מסלול מוזיאונים, העוזר להרגיש טוב. בירות צ'כיות טובות והנשים הצ'כיות נאות מאוד, ברובן בהירות ודקיקות גו. הגברים ממש לא משהו.
בלילה האחרון במלון קדחתי.  היה לי קר וחם ורעדתי. א. עטפה אותי בפוך  נוסף שהזמינה משירות החדרים. היא שאלה: מה יש לך? אמרתי לה: תקשיבי, אני חולה. כשאחזור לארץ, אתאשפז. חברתי שופטת בבית דין לתביעות משפחה. מה שאני אוהבת בה,  שהיא אדם שאינו דוחק, אך תהיה לצדי כשאזדקק לה. אלוהים חנן אותי בחברות טובות.
נסענו למחרת,לפני טיסת הערב, לעיירת המרפא קרלו ויוארי. היה יפה שם. אכלנו ארוחת דגים נפלאה ונצרתי זיכרון זה, עם הערפילים מעל לארמון הבנוי בסגנון גותי, שהפך לספא. תיירים הנהנים משאננות של חופש. רגע אני חשה כמו שחקן על הבמה, וברגע השני - במאי היודע לאן העלילה ממשיכה.
יום לאחר מכן ירדתי מהמטוס למכונית המוכרת והפלגתי בה לדירתי ברחוב לוריא בתל אביב. החום בערבים המשיך לתקוף וכבר הגיע  הושענה רבה.
התשעה באוקטובר נפל על יום שבת. צלצלתי לגלעד בעלה של חברתי הטובה הגר ואמרתי לו: תקשיב, אני צריכה שתבוא לקחת אותי לבית החולים [אני משאירה את הרכב ליד הבית] ותהיה איתי בחדר מיון.
אני יודעת היום, שבחרתי בו להיות איתי בגלל קור רוחו והנועם שהוא מקרין.
בשעה 19.00 נסענו לאיכילוב ונכנסתי עם גלעד למיון. רופא חדר המיון קיבל אותי וביעילות לקחו ממני דם. הוזמן רופא עור והגיע אחרי חצי שעה, התבונן בפצעונים בסקרנות טיפוסית של דרמטולוגים חקרניים. אהממממ...  כחכוך  עצבני נפלט מגרונו. ואני כמובן לא זוכרת את שאלותיו. עניתי כאוטומט.
אחרי כמה דקות לשהותו של הרופא מאחורי הפרגוד, הגיע רופא חדר המיון, ואמר: "אנחנו מאשפזים אותך במחלקה הפנימית". ולא הוסיף.
וכך התחיל להתגלגל יום עם תחושה הזויה, שכל חיי הכינו אותי למעמדו המיוחד. שכן כמה פעמים בחייכם, קרה שהייתם בסיטואציה הזויה, אך בכל זאת לא הרגשתם מוזר?
לקחו אותי למחלקה פנימית ד'. הוכנסתי לחדר. שכבה שם קשישה. לא היה ברור לי אם ישנה, או מסוממת מתרופות. אך אחות שנכנסה שעה לאחר מכן דחפה את מיטתי לפרוזדור במהירות, ואחרי כ 20 דקות הוציאו את מיטתה כשפניה היו מכוסים בסדין.
אני זוכרת כשהחזירו את מיטתי לפינה הימנית של החדר, הסתכלתי על המיטה החסרה של אותה קשישה. הרגשתי את כבדות הגורל שוההבחדר. רגע לפני כן, נשמה פה אישה, עם חיים שלמים מאחוריה. ריח כבד של מוות היה בחדר. ריח מתקתק. כל הלילה בהיתי וישנתי בעיניים פקוחות.
הבוקר היה קדחתני. בדיקות דם מחודשות, הגיע צוות של שבעה רופאים צעירים. כרגיל, השאלות החוזרות ונשנות. ואז ביניהם אני שומעת: "חייבים לעשות לה בדיקת מוח עצם!" זה הקפיץ אותי מיידית: "מה יש לי לוקמיה?"
ענת, רופאה צעירה ויפה, השיבה בסבלנות: "אנחנו רוצים לשלול את האפשרות הזאת!" הליך האספירציה [שאיבת מוח העצם] מעצם החזה הוא כאב בלתי נסבל. הרופאים השתדלו מאוד לא להכאיב, וכהוקרה למאמציהם, כבשתי את בכיי ורק נאנקתי.
לי היה ברור שזה זה. כן, זו לוקמיה. ברור לגמרי.
אחי היה בישיבה בתל אביב והתקשר לשאול לשלומי. עניתי לו שאני מאושפזת, וכמובן שהגיע תוך פחות משעה. מבתי לילך בקשתי שתישאר בירושלים ,שם התגוררה, עד שאדע מה קורה. לא הייתה לי כל כוונה להודיע לה בטלפון.
בשעה 16.00 הודיעו לי שההמטולוגית אמורה להגיע אלי, לדבר איתי. את אחי הוצאתי מהחדר, נכנסה רופאה תמירה מאוד ורזה, עם שיער מתולתל ופנים מתוקות. הציגה את עצמה: שמי ד"ר סיגל תבור ואני ההמטולוגית שלך.
הוסיפה ושאלה: לא היית רוצה, שבן משפחה יישב איתנו?
"כמובן שלא!", עניתי, "מה הוא צריך לשמוע שיש לי סרטן? אין לי כוח לעודד כרגע  אף אחד".
היא הנהנה בהבנה עם חיוך בעיניה, ואז לאט ובשקט כמו רוצה כל שנייה, לחזור בה, אמרה: "יש לך לוקמיה מסוג קשה. זו לוקמיה חריפה ביותר. כן, הבליחה לי דמעה קטנה בעיני הימנית. השתלטתי בקלות על הרצון לבכות ושאלתי אותה: אפשר לצאת מזה? והמשפט הבא שאמרתי  [סיגל תזכיר לי אותו כל השנים לאחר מכן.]
"טוב, היו לי חיים טובים. הספקתי הכול, אני לא יכולה להתלונן"! ראיתי בעיניה תגובת הפתעה לשנייה, ומיד אמרה לי:"תשמעי את אדם מאודחזק! ראיתי הרבה חולים ושמעתי הרבה תגובות. את מגיבה כמו 'חלום של כל רופא'.
המשיכה לפרט: "מדובר בתוכנית טיפולית  בת חצי שנה.  את מאושפזת כל התקופה, עם כימותראפיה כמעט, 24 שעות ביממה.
"במידה ולא תעזור, תצטרכי לעבור השתלת מוח עצם, ונצטרך כמובן להיעזר בבני משפחתך, על מנת לקחת דגימות מוח עצם ורקמות. מי הם בני משפחתך?"
סיפרתי לה שיש לי אח  ובת אחת. היא הוסיפה: "הסטטיסטיקה של אחים היא מהטובות. היום תצטרכי לעבור לקומה 9, מחלקת השתלת מוח עצם, ולשהות שם עד סוף הטיפול, לפחות חצי שנה".
שאלתי אותה: "האם אוכל לקחת עכשיו שלושה ימי חופש לפני תחילת הטיפולים, כדי לטפל בכל הדברים החשובים שלי? כי אין איש מלבדי שיעשה אותם".
היא הסתכלה עלי בתדהמה, עד כמה אני לא קולטת שמצבי כה חמור, ועל מה אני בכלל מדברת?

אמרתי לה: "תקשיבי, שלושה ימים כבר לא ישנו! אך לי הם יתנו רוגע, לשכב במחלקה ולקבל את הטיפול. היא חיבקה את כתפי ואמרה לי: "אני המומה ממך. את תצאי מזה. יש לך איכויות של אדם בריא בנפשו".
התקשרתי להגר חברתי, שתבוא לאסוף אותי. תכננתי תוכנית מהירה לביצוע.כשישבתי מול סיגל, גלגלתי במוחי מיד תוכנית של סדרי עדיפויות שאני חייבת לדחוס בשלושת ימי החופש שקבלתי.
דבר ראשון, נסעתי לקנות מכשיר דיסק נייד. הגר לקחה אותי הביתה, ישבתי והכנתי במשך שלושה ימים כתבות לחודשיים הקרובים. התקשרתי לחברי הקרובים ובקשתי בכל לשון של בקשה: אל תבכו ואל תעשו לי קשה!
לבתי לילך התקשרתי לבסוף, כי ידעתי שזה יהיה החלק הקשה. ביקשתי שלא תבכה ותצעק, אך נמלטה מפיה צרחה נוראית, שזעזעה אותי והדהדה בראשי עוד זמן רב.
אני זוכרת שחשבתי לעצמי, איך כל מה שקרה  בחיי הכין אותי למעמד זה, וכמה אכזרי עבור  לילך, שהיא בת יחידה מפונקת ומרופדת, בה לא היה  כל תא בגוף או בנפש שהכין אותה למעמד כזה.

סיימתי את סידוריי הרבים. ארגנתי מזוודת טרולי שחורה, לקחתי איתי דיסקים של ניק קייב, נירוונה,רדיוהד וכל מי שאני אוהבת. בגדים שארזתי, אך לפחות בחודש הראשון, היו מיותרים לחלוטין. הגר שבאה לעזור לי להתארגן שאלה אותי: "את פוחדת?" והיא מספרת שעניתי:' "יהיה מה שיהיה!"
בדקה ה-90 ארזתי כמה ציורים צבעוניים קטנים, שהתקבלו בתדהמה במחלקה. איך חשבתי בכלל על דבר כזה? לילך ואביה באו לקחת אותי לבית החולים ועזרו לי להעלות את החפצים.
מרים, האחות  הראשית של מחלקת מוח עצם, קיבלה אותי בחיוך לבבי. אחרי הליך קצר של מילוי  ניירת, הכניסו אותי לסוויטה. כן, המאושפזים לטווח ארוך בקומה 9 זוכים לסוויטה מרווחת.  יש שם חדר שירותים ואמבטיה נעימים. עם ארון בגדים וטלוויזיה, וידאו ומחשב נייד לכל דורש.
קיבלתי את חדר מספר 25 הצפוני ביותר בפרוזדור. מהחלונות הענקיים וכמובן נעולים, ראיתי נוף לים, כשתל אביב פרושה מתחתי מרחוב וייצמן ועד נמל יפו המרוחק.
תליתי חמש תמונות צבעוניות קטנות שציירתי, מתחת למכשיר הטלביזיה התלוי. הנחתי את הטייפ עם כל הדיסקים. לבשתי את פיז'מת הכותנה התכולה של בית החולים, עם הפרחים הזעירים עליה.
נשכבתי במיטה הדי נוחה להפתעתי. קשה לתאר לאדם בריא איזו תחושת הקלה, הרגשתי, להתמסר לטיפול, להניח את גופי בידיים של אחרים שייקחו אחריות על הגוף  הזה - שכאילו לא היה שלי. מוכר אך לא ממש. הוא היה מוזר ולא ממש הבנתי לאחרונה את שדריו.
כמה היה נוח וטבעי  לי, להפקיד אותו בידי אחרים. כן. שהם יטפלו ,יעניקו ,יחברו ,ייקחו, יעשו, יביאו ויתנו, ואני אהיה פה לעודד אותם.
יצאתי למסע הזוי, בלי כל מחשבה.