הגרורה שהצילה את חיי
באדיבות דעה - סיפור אישי
—
עודכן לאחרונה
17/05/2011 07:12
זוכרת שהתקשרתי לאיש שהיה איתי ואמרתי –"או שהם מאוד נחמדים או שיש לי גידול בראש" וזה השיב לי בעידוד שהכל יהיה בסדר. אני זוכרת שבדרכי לבית החולים ,עודי נוהגת,שוחחתי עם עצמי והחלטתי לבחור לחיות.לא לבחור בחיים כי אם לבחור לחיות וההבדל בין שתי הבחירות היה משמעותי מאוד.
ראשון בפברואר 2004 התעוררתי בהרגשה חגיגית ובתחושה שהיום ישתנו חיי.
עד אותו יום שרתתי בצבא,גידלתי 3 בנים מדהימים (אלא מה...),והייתי נשואה לאהבת נעורי.
אחרי חודש של כאבי ראש בעורף והקאות (בלילות),ובלחץ רופאת הבסיס בו שרתתי ,ניגשתי בסופו של יום למכון מור לבדיקת סי.טי.
בתום הבדיקה ,התבקשתי בנימוס להמתין בבית הקפה הסמוך עד להגעתו של הרופא. זוכרת שהתקשרתי לאיש שהיה איתי ואמרתי –"או שהם מאוד נחמדים או שיש לי גידול בראש" וזה השיב לי בעידוד שהכל יהיה בסדר. בידיים רועדות הגיש לי הרופא את תוצאות הבדיקה ועמד על כך שאגיע מיידית אל בית החולים תל-השומר,חרף השעה המאוחרת.
אני זוכרת שבדרכי לבית החולים ,עודי נוהגת,שוחחתי עם עצמי והחלטתי לבחור לחיות.לא לבחור בחיים כי אם לבחור לחיות וההבדל בין שתי הבחירות היה משמעותי מאוד.
לא אלאה אתכם בכל הפרטים ,אבל אכן היה לי גידול בראש במוח הקטן האחראי לשיווי המשקל.
בשלושה בפברואר2004 עברתי ניתוח ראש,הגוש הוצא במלואו והיה ברור שהוא גרורה של גידול במקום אחר.אחרי ההחלמה מדלקת קרום המוח שפקדה אותי,התחלתי בסדרת בדיקות מעיקה לאיתור המקור שנמצא בדמות גידול קטנטן בריאה הימנית.עברתי ניתוח להסרת האונה הימנית העליונה ב-22 במרץ אותה שנה.
מיד אחרי הניתוח עברתי סידרה של 25 הקרנות לראש.בני ואני תלינו על הארון טבלאת ייאוש,ובכל יום מישהו מאיתנו מחק יום.הבעיה הייתה במינון.בדרך כלל גידולים מהבוג הזה אופייניים או לילדים או לבני הגיל השלישי.בסופו של דבר הוחלט לתת לי את מינון המבוגרים אולם בפריסה רחבה.אלו 25 ההקרנות לראש.
בתום ההקרנות ,במאי 2004 שבתי לשרות ולתפקידי כסגנית מפקדת יחידה.את סידרת הטיפולים הכימוטארפים עברתי תוך כדי שרות ובסיועו של רופא תומך,אשר חסך ממני את הבחילות וההקאות.
בדצמבר 2005 נתגלה גידול קטן באפי,שהיה תוצאה ברורה מההקרנות לראש.
במרץ 2006 הלכתי לביקורת שגרתית של ממוגרפיה ואז גילו שהצטרפתי לנבחרת "אחת מתשע..שמונה...שבע" עברתי ניתוח חלקי בשד ,33 הקרנות לשד(שוב טבלאת ייאוש...) ו4 שנים של טפול הורמונאלי שהגדיל את מספר החזיה שלי פי שתים.
את המעגל סגרתי ,לאחרונה,בניתוח אותו אני בחרתי,לשם שינוי,והחזרתי את שדי לגודלם המקורי.
באוגוסט 2008 עזב האיש שהיה איתי את הבית.בינואר 2009 הוא נישא לאחרת.
בני כמובן נותרו עימי.
פרשתי מהשרות אחרי הניתוח והטיפולים בשד,לאור העובדה כי הרופא התעסוקתי הגביל את שעות העבודה שלי ל- 0.
למה אני חושבת שאני סיפור הצלחה בהקשר של המחלה? בראש ובראשונה כי אני אדם אופטימי מיסודי ותמיד האמנתי ואני עדיין מאמינה כי בסוף הכול יסתדר.אחרי תהליך לא קצר קיבלתי את המגבלות שיצר רצף הטפולים (ואשר לא את כולן פרטתי כאן),עם הקבלה יכולתי להביט קדימה.לא נתתי לעצמי לשקוע ומיד עם חזרתי הביתה מניתוח הראש החילותי בעבודות עץ (כמה נדוש הא?),לסרוג ולצייר.בבוקר ניתוח הראש פתחתי את המחברת הראשונה בשם "יומני היקר" ואחריה באו עוד ועוד מחברות המלוות אותי עד עצם היום הזה.
נסעתי לחו"ל. לניו-יורק ולטורונטו (שם גרה אחותי התאומה),לברזיל ולניו זילנד.וגם בשנה זו אסע שוב לברזיל ולטורונטו. נסעתי לנופשים באילת ,וכלל אני מנסה להיות עסוקה ,גם עם עצמי.
לולא האמנתי בטוב,לולא נלחמתי (ועדיין) על הרצון לחיות ולא רק להתקיים,לולא העמדתי תמיד את דמות בני ואבי מול עיני-ספק אם הייתי כאן.לא אחת אמר לי רופא זה או אחר שאני "נס רפואי" שכן לפחות פעמיים,הייתי רגל פה רגל שם....אבל אני פוטרת את האמירה הזו ואומרת שהכוח טמון באופטימיות ובצורך שלי לחבק את הנינות שלי.
יכולתי להעמיס כאן עוד אלפי מילים ,וסיפורים גדולים וקטנים.אך דומני שדי עד כאן.
אשמח להיות לעזר לחולים,למחלימים,לכאלה שאחרי ולבני המשפחה.
