טנטולוגיה. יש הגדרה למילה הזאת. "התמודדות עם אובדן ושכול". יש גם אנשים שהם מומחים בטנטולוגיה. עד לפני שבוע בכלל לא ידעתי שקיימת מילה כזאת במילון. התמודדתי עם אובדן בדרך לא דרך. דרכי שלי. מבלי לדעת שיש אנשים שיודעים לעשות את זה בשביל אנשים אחרים באופן מקצועי. בשבוע שעבר, הוזמנתי לכנס השישי ל"סרטן" בישראל. הוא התקיים במלון הילטון תל אביב. מרבית הכנס עסק במחלה והחידושים בדרך אל הריפוי. יותר מתאים לרופאים. אני לא רופאה. אני רק יפית שמעניין אותה איך להגיע לליבם של אנשים המצויים במקום בו הם יודעים שנשאר להם זמן קצוב לחיות להיות שם בשבילם. לנסות להפוך את הימים הללו לנסבלים. עד לפני חצי שנה זה כל מה שעשיתי בזמן שליוויתי את חברתי הטובה ביותר. תכננו ביחד את המוות. תכננו את הלוויה. דיברנו על מה היא רוצה שיהיה. ואיך. אנשים אמרו "את משוגעת" איך את מסוגלת בכלל לנהל שיחה על המוות. האמת? אם דיבורים היו הורגים אנשים, אני הייתי מתה מזמן. ישבתי באולם הממוזג. היה לי קר. בחוץ אנשים השתזפו וראיתי את הים דרך החלונות. הוא היה עצבני הים. כאילו הוא מרגיש שיש כינוס בתוך המבנה שנמצא מולו. הגלים שלו התנפצו ממש הגיעו למזח ליבי. הטנטולוגית שהוזמנה לדבר ביקשה שנעצום עיניים. היא תארה את החיים לצד המוות. "תדמיינו שאתם הולכים על גשר צר, מצד ימין אבני הדרך בחייכם. מרגע הלידה ועד הנקודה בה אתם נמצאים היום. מצד שמאל יש אור הוא מרוחק אבל המרחק אליו מצטמצם. כך מרגישים אנשים שקבלו בשורה מרה לגבי הזמן בו יעברו מן העולם" הגלים לא הפסיקו לגעוש נעשה לי כבד.

איזה החלטות צריך לעשות בסוף החיים? מי צריך לעשות את ההחלטות הללו? צריך לעשות אותן בשלב מוקדם של המחלה? בעיקר כשמדובר במחלה הפוגעת בכושר החשיבה, תקשורת וכו'. מי מחליט? החולה? בן/בת הזוג? ילדים? רופא? . והיכן? האם החולה מעוניין למות בביתו, מוקף במשפחתו או שהוא מעדיף למות בביה"ח? בהוספיס? והפרידה?? איך ומתי עושים אותה? ואם ישנה בקשת סליחה מהיכן מתחילים? אם מדובר בבני זוג אז מה אומרים?? "תסלח לי אני אוהבת אותך? או רציתי לאוהב אותך" וגם הוקרת תודה. "תודה בעבור מה שעשית בשבילי" תודה שהיית לצידי"הבנתי ממהרצאה שלחולה יש נטייה להסכים לדבר על הסוף. שצריך לשאול כמה שיותר מוקדם. ושוב נזכרתי בעצמי ששאלתי. בשקט, ברגישות עם תשומת לב לשפת הגוף ולרצון. קבענו פגישות ותעדנו את הרצונות בספר מיוחד שאח"כ שימש אותנו ממש הוראות הפעלה לכל פרט. זאת הייתה אחת ההרצאות היותר קשות רגשית שעברתי. היא הזכירה לי את כל מה שעשיתי לצידה של חברתי ז"ל מבלי לדעת שהיה זה הדבר הנפלא ביותר שיכולנו לעשות עבורה. אני מצרה על כך שנפטרה. מה לא הייתי נותנת בשביל עוד דקה איתה הלוואי והייתה נשארת בחיים ומבריאה מצד שני אני שמחה שיכולנו להעניק לה את הזכות והחירות לבחור איך יראה הסוף שלה בעצמה