הסיפור שלי מתחיל ב-1997 אימי חלתה בסרטן וזמן קצר מרגע גילוי מחלתה היא נפטרה. מעולם לא חוויתי אובדן לפני כן, גם האובדן של אימי עצוב ככל שהיה לא הצליח ללמד אותי שום דבר על החיים. ואולי זאת אני שהייתה במקום אחר. נורא צעירה. בת  32 אימא בעצמי ל-2 ילדים קטנים רק בתחילת החיים, מחשבות על סוף לא היו בלקסיקון שלי, לא רציתי לעסוק בזה, ברגע שהיא נפטרה כל מה שרציתי לעשות היה לחזור לחיים. להיאחז בהם כמו שנאחזים ברפסודה על ים סוער.

 שלוש שנים לאחר שהיא נפטרה חלה אבי. כשהוא חלה שמתי לב ששנים לפני כן התהלכתי בתחושה  ש"לאהוב עד מוות" זה משפט מתוך ספרים. אין דברים כאלה "לאהוב עד מוות" אין דברים כאלה "לאהוב עד כלות", אף אחד לא צריך למות בשביל אף אחד אחר מרוב אהבה..

וכך, איך שלא יהיה תמיד אני שבה בזמן למקום הזה. לדשא. להוספיס. לישיבה ברגליים מבולבלות  לשפת גוף דואבת. למחשבות קצוצות דק. לספסל הדהוי . לריח עשן הסיגריות מתערבב עם תקווה ששבה לאחוז מעת לעת לכאורה..מלעיטה את הימים משככי כאבים. מבריאה ימים חולים. שישכחו למה כואב ויעסקו באיך מתקדמים.. שם הכרתי לראשונה את כאב מזוויות "צילום" שונות. מוזר איך חווית הכאב מנהלת את הרגעים שתופסים רגעים עד כדי יכולת לראות אותם נעשים מתהווים. עצוב להדהים הניואנסים. דקויות עשויות מעטה שקוף כל כך שקוף עד שכל מה שנאסף אל קרבך מביט בך בגאווה מעוררת הערצה. כולל השקט שלפני וגם שאחרי הסערה , כך התוודעתי לדמעות ממחלקת חוסר אונים, הצלחתי לראות איך הן עושות יד אחת עם התסכולים מאגפים ומטביעים אותך בכאב אוחזים בך כך שאת לא יכולה לעשות כלום חוץ מלאהוב עד מוות..

בחצי שנה האחרונה שוב סידר לי אלוהים פגישה עם הסופים. ליוויתי חברה מאוד טובה שחלתה בסרטן אלים וקשה עד כאב.

אני זוכרת איך הרגשתי באותו יום שסיפרת לי שאת חולה. הבאתי לך ארטיק מאגנום בטעם שוקולד מריר ואמרת שאיזה עצוב כאן - במחלקה הזאת לא מבקרים הרבה אנשים - לא רציתי את העצב מתיישב לנו על הנשמה אז צחקתי המון והצחקתי ועשיתי שם במחלקה כזה בלאגן עד שהאחיות הגיעו לחדר בשביל לבדוק מי זאת שהעירה את המחלקה מתרדמה. אח"כ עליתי על הרכבת בדרך חזרה. וכל הדרך בכיתי נשברתי לחתיכות כאלה קטנות והלב שלי היה רטוב מרוב דמעות.

שנה חלפה מאז סיפרת. אפשרת עבורי את זכות הבחירה להיות לצידך גם כשרע. לא יכולתי לשאת לבד את הידיעה אז ביקשתי רשות לשתף כי עכשיו צריך להקיף אותך באהבה וזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב בעולם. ככה ארגנתי פגישות ליליות במחלקה, שולפת אותך ואת השקע של הדיכאון מהמיטה גוררת את האינפוזיה והד קולך ברקע "תזהרי מותק שלא תוציאי לי גם את הלב ביחד עם האינפוזיה.." שנה חלפה מאז..הרחבת את ההיכרות עם הגורל יצאת למסע סמוי של פרידה  והעיסוק שלך בתיעוד הופך ל"תהליך תופס מקום" בחרתי מינוח מבהיל לתיעוד שלך..כך בדיוק מכנים את המחלה הארורה הזאת בשפה הרפואית.. תצלומי רגעים מחוות אנושיות, תצלומי סודות, תצלומי פיפסים ותובנות.

והייתי  שם. מתרסקת 17 פעם ביום אבל הייתי שם. לצידך. ושמחתי להיות לצידך גם אם אין שום דבר שיכולתי לעשות בשבילך. והייתי שם  לצידך, בניתי סביבך אווירה תומכת חיזקתי את יריעות הנשמה שנקרעות מעת לעת, יוצקת אחיזה גם אם לפעמים נדמה שלא נשאר שום דבר לאחוז בו. כנראה שככה זה בחיים הם מביאים הזדמנות לאהוב הכי עד עמקי נשמתך בדיוק במקומות שחשבת לברוח משום שאת לא יכולה להכיל אהבה על זמן שאול, חוסר וודאות ודאגה .. זה חזק ממך.

לא יכולתי לעשות כלום בשבילך. ולו יכולתי הייתי מורידה את הירח וגם את הכוכבים עבורך,. אז במקום לעשות פשוט הייתי שם. כל כולי. לצידך. מקשיבה. מקשיבה. ועוד מקשיבה. בוכה ביחד איתך. מתחזקת איתך חיים חולמת איתך חלומות ועושה תוכניות לימים רחוקים, מסכמת דפים ועוד דפים , נפרדת איתך מהחיים.