4 שנים וחצי...
באדיבות עדי יונה (ז"ל)
—
עודכן לאחרונה
25/01/2011 09:55
4 שנים וחצי...עדי יונה מספרת את שעבר עליה במהלך ה- 4 שנים וחצי בהם היא מתמודדת עם הסרטן שנכנס אל חייה , 4 שנים וחצי....
עדי יונה ז"ל - עדי הלכה לעולמה בערב יום כיפור 2010
גם אחרי 4 שנים וחצי, אני לא מאלה שאומרים תודה לסרטן.
לא תודה, הייתי מסתדרת יופי בלעדיו.
הסרטן כן שינה לי דרכי חשיבה והתנהגות מסוימים.
פעם הייתי חיה סביב השעון, לימודים, עבודה, חברים, ספורט.
היום המירוץ נפסק. ספק אם הייתי מפסיקה אותו בלי הסרטן.
היום זה קודם כל לחיות רגוע ולעשות דברים שכיף לי איתם.
היום זה לבלות יותר עם יואב ותמרי.
היום זה להסתכל על הכל בפרופורציה אחרת ולהבין שהכל שטויות. אם אתה בריא, יכול להיות לך הכל.
4 שנים וחצי של לא מעט.
שני ניתוחי ראש וניתוח עמוד השדרה.
ארבעה סבבים של הקרנות ועוד שני טיפולי Radio Surgery.
תרופות כימותרפיות, ביולוגיות.
עשרות בדיקות CT ו- MRI.
ימים של המתנה לפענוחים של הבדיקות.
בדיקות דם – זה אולי כלום לרוב האנשים, אבל לא אצלי, חסרת הורידים.
התעסקות עם קופות החולים וביטוח לאומי.
נסיון להבין למה קופ"ח לא מאשרת לי תרופות ומאיפה אקח 30,000 ש"ח בחודש לתרופה.
פחד שכל כאב פשוט שצץ, הוא גידול חדש.
4 שנים וחצי בהם ניסיתי כל מיני טיפולים
קונבנציונאליים וגם משלימים.
התעמלות טיפולית.
שיחות לנפש.
שתיית עשב חיטה.
הקפדה עלתזונה בריאה.
איסוף חומר מהאינטרנט והשתתפות בפורום עולמי של חולים החולים במחלתי וזה כ"כ קשה למצוא אותם!
4 שנים וחצי של ימים טובים, בהם אני מרגישה בריאה, מתרוצצת, עושה הליכות רגליות והתעמלות ומי שרואה אותי לא מהמר שאני חולה. אבל גם ימים פחות טובים, בהם כואב לי משהו ומתחילים הפחדים. עוד גידול חדש? מה יהיה? אני עומדת למות?
4 שנים וחצי בהם אני מעריצה יותר מיום ליום את בעלי, ששומע כל מה שיש לי לומר ומקבל בהבנה את כל הפחדים והשגעונות שלי. גם השבוע שבאמצע הלילה הייתי בטוחה שיש לי סרטן הרקטום ויצאתי מהמיטה כדי לקרוא על התסמינים באינטרנט, גם זה התקבל בהבנה.
4 שנים וחצי, בהם קרה לנו נס. למרות שהרופאים המליצו לא להריון, ילדתי את תמר. בלעדיה הייתי משוגעת היום. הדבר המקסים ביותר שקרה ליואב ולי. זה קרה בטעות כשהרופאים עוד לא הגדירו את המחלה המוזרה שלי כסרטן ופתאום גילינו שאנו בהריון. מאז לקחנו גם כלבה וכך אנו חיים, למרות שליבי מתעצב כשאני יודעת שתמרי תהיה ילדה יחידה.
4 שנים וחצי של משפחה שאין עליה. ההורים שלי, אמא שלי - זוכת פרס האוסקר ב"הכל יהיה בסדר". ברור שאכפת לה וכואב לה, אבל היא משדרת כוח ומרשה לעצמה לגעור בי כאשר היא שואלת מה נשמע ואני עונה: "סוחבת". אבא שקורא כל הזמן ומעדכן אותי בידע חדש. אחי ואשתו, אמא של יואב, בת דודה שלי שאנו "תאומות" מגיל אפס, דודים וחברים טובים, שבכל שיחה ואחרי כל בדיקה, מתעניינים. לעומת זאת, לא מעט אנשים שהתרחקנו. אולי כי אני הרגשתי שאנו כבר מסתכלים על דברים בפרופורציה אחרת, אולי כי הם לא הרגישו בנוח לשמוע אותי מקטרת? לא יודעת, זה מעין סינון כזה שפשוט קרה.
4 שנים וחצי בהן פגשתי רופאים ואנשים טובים, רופאים שהם פשוט מלאכים וגם כשהבשורות הן לא הכי טובות, הם מציגים אותן בצורה עדינה, שגורמת להרגשה טובה ואנשים אחרים שפשוט נגעתי לליבם והם בטאו את זה בדרכים שונות ומקסימות.
אבל פגשתי גם רופאים ומטפלים שהתבטאו כאילו אינם מטפלים בחולים אונקולוגים רגישים ואפילו היו רודפי בצע.
4 שנים וחצי בהן אני פוגשת אנשים שאומרים לי שיש מטפל שהציל אנשים ושאני חייבת לפגוש אותו. שנים בהן אני קוראת על תרופות וטיפולים, מרפאים בארץ ובחו"ל.
שנים בהן אני מנסה להבין לאלו דברים אני באמת מתחברת.
והכוח פשוט מתחיל להגמר, ללכת לעוד רופא, לעשות עוד בדיקה, לבלוע עוד משהו מגעיל, לפחד. אני כנראה צריכה משהו שיעזור לי, על מנת שאחזור להאמין.
יואב יונה מספר את שעובר עליו -4 וחצי חודשים
מה שבטוח, שהכל כנראה היה מושלם בלי המחלה.– עדי יונה .
