מטפלים מיניים וחולי סרטן
מטפלים מיניים וחולי סרטן כאשר אנו המטפלים נתקלים לראשונה בחולי סרטן אנו מביטים ויודעים שחולי סרטן אלו הם גברים ונשים שלרוע מזלם חלו בסרטן, אותם גברים ונשים עם זהות מינית וצרכים מיניים כמו כולנו.
אוריינטציה של עובדי בריאות היא, הארכת חיים, מניעת סבל או הקלתו.
בשלב המאבק ההירואי על החיים עצמם – איכותם נראית פחות רלבנטית, אבל מייד כשהמצב מתייצב, או כאשר, לחלופין, לא ניתו להאריך את החיים – משמעות החיים ואיכותם הופכים להיות העיקר.
כשאנו – כמטפלים - פוגשים אנשים אשר בשלב כלשהו בחייהם חלו בסרטן, אנחנו נוטים לקטלג אותם תחת כותרת זו תוך שאנחנו מסיטים הצידה, ואולי חלקית אף מתעלמים מהבטים רבים שונים ומגוונים של חייהם שלהם, אמונותיהם, ערכיהם, מקצועותיהם, תחומי העניין שלהם.
ייתכן שכך הוצגו בפנינו. בשל כך, אולי, פנו לטיפול, כך פגשנו אותם בחדרי ההמתנה, במסדרונות בתי החולים או בקליניקה. במבט ראשון ושטחי - זוהי תמצית זהותם בעינינו, ולעתים – זמנית - גם בעיני עצמם.
אנחנו נוטים להניח שכ"חולי סרטן" הם עסוקים בהשרדות ובשלב זה של מלחמתם - מיניות היא נושא תיאורטי, מותרות לא רלבנטים.
הגיונית - אנחנו יודעים שחולי סרטן הם גברים ונשים שלרוע המזל חלו בסרטן, גברים ונשים שהיתה להם - ושמן הסתם יש להם ותמיד תהיה להם - זהות מינית וצרכים מיניים.
עם זאת אנחנו מתקשים לעשות עוד צעד קטן ולהכיר בזכותם לקבל מאתנו מענה לצרכים אלו.
רב האנשים נבוכים ומהססים, מתקשים להעלות נושא ש "לא מדברים אותו" בד'כ, חושבים, אולי, שאין מה לעשות, שזהו המחיר שעליהם לשלם עבור החיים, שאולי זה לא מענייננו.
רק מעטים מאד אסרטיבים מספיק או נואשים כל-כך שהם מעיזים להעלות נושאים רגישים שכאלו ולבקש מידע ועזרה.
מכיוון שכך – אנחנו אלו שמחובתם ליצור את האוירה המתאימה שתאפשר למטופלים להעלות עניין לגיטימי זה, וזה שאינו יודע לשאול – "את פתח לו".
ניתן להניח שיש הסכמה כללית בעניין זה, אבל מותר גם כנראה להניח שבין המטפלים יהיו גם כאלו שיחוו קושי או אי נוחות:
-הרי על מנת להבין לאשורה את טיבה של הפגיעה שנגרמה בשל מחלת הסרטן או הטיפול בה (ניתוח, קרינה או כמותרפיה) ואפשרויות השיקום – יש לרכוש ידע ספציפי באונקולוגיה, ידע שאינו נחלת הכלל.
-קושי נוסף משותף כמעט לכולנו, והוא הקושי "לדבר מיניות":
איך שואלים? איך מכנים בשם, אברי גוף, פעילות שאפילו בינינו לבן עצמנו עוד לא קראנו לה בשם?
ברגעים הכי אינטימיים של כל אחד ואחת מאיתנו אנחנו מתקשים להגדיר, לתקשר את צרכינו ולנסח את תחושותינו ומאוויינו במילים. אנחנו בוחרים כינויים, שמות חיבה ורמזים – הידועים רק ולשנינו – כדי לעקוף את הצורך לקרוא לדברים בשמם. איך עושים זאת עם זרים גמורים?!
ספרה לי אחות, שמוצאה משבט אפריקני המשמר את המסורת שלו ושחווה רק מעט שינויים, שאמנם שרותי הבריאות מגיעים אליהם והנשים נבדקות, אבל כשיש צורך להסביר לבעל של חולה מהי הבעיה ומה הוא הטיפול המוצע לה, הם נתקלים בקושי כיוון שלאברי הרבייה אין שם בשפתם...
-אנחנו בחרנו במקצוע שבחרנו מתוך רצון אמיתי וכן לטפל, לסייע לשפר את מצבם של הפונים אלינו, להביא להם מזור ומרפא.
אנחנו רוצים, כמעט אמרתי צריכים, להיות מסוגלים לרפא את הכאב, להיות יכולים להושיע. כשמולנו ניצב מטופל שקשייו מציבים בפנינו אתגר שאולי לא נוכל לו – כשאולי ניאלץ להציע לו להסתפק בפשרה שהיא פחות ממושלמת (וכך הוא לא פעם המצב עם חולי הסרטן) – אנחנו חשים אזלת יד ותסכול, נוכח מי שמשקף לנו את – כביכול – אי היכולת שלנו.
ואנחנו לא ממש נהנים לראות מולנו את מי שמשקף לנו את חוסר היכולות שלנו...ולכן אנחנו עלולים לפתור עצמנו מהתערבות בהנחה שמי שעסוק בהישרדות, מסית, ולו זמנית, שאלות של מחיר מבחינת איכות החיים...
שהרי ברור לנו שהירידה בתפקוד של המטופל היא בלתי נמנעת ובלתי הפיכה...
ובחולים מבוגרים אנחנו מודעים גם למגבלות הגיל...
אנחנו מבינים שמה שמרכיב עבורנו את המושג "איכות חיים" אולי אינו רלבנטי עבור היושבים מולנו...
ואם כך, האם לא מוטב לנו להמנע בכלל מהעלאת הנושא?!
המטופלים שלנו הם אנחנו, אני, את, אתה, וגם אם בהיותם בריאים רצו לעצמם את "הכל" ו"הכי" ו"עוד" ו"מדהים" ו"נפלא", יש לשער שבהגיעם אלינו הם כבר עברו תהליך מסויים של הסתגלות למצב החדש שהכתיבה המחלה.
בעת הצורך מסוגל, כניראה, הטבע האנושי לשקול מחדש התנהגויות חלופיות אשר קודם לכן אולי לא באו בחשבון, ואזי גם פתרון שהוא פחות ממושלם עשוי להתקבל בהכרת תודה.
באשר אלינו – הם יודעים היטב את מה שלנו עוד קשה לפעמים לקבל: שאנחנו לא כל יכולים, ושלא כל הפתרונות בידינו.
רובם מבינים את מצבם ואינם מצפים לנס, גם אם הם אולי מייחלים לו.
הם מודעים למגבלות הידע האנושי ולמגבלות הרפואה, אבל הם רוצים וזקוקים להתייחסות, לתמיכה, להכרה, לאפשרות להתאבל על האובדנים כמו גם אפשרות לבטא את ייחודם כגברים ונשים במה שנותר עמם שלם ושמור.
כשאנשי מקצוע מתנסים לראשונה בראיון שמטרתו הערכת צרכי החולים, הם מופתעים בדרך כלל, מפתיחותם של רב המטופלים ומתחושת הכרת התודה שלהם. גם כשהם יודעים שלא כל בעיותיהם ניתנות לפתרון, עדיין רובם שמחים לדון ולהבין טוב יותר את ההשלכות שיש למחלה ו/או לטיפול בה. לפעמים עצם ההכרה במהות הקושי או הבעיה, היא כל מה שהחולה זקוק לו.
