מיניות וזוגיות אצל חולי סרטן
מיניות וזוגיות אצל חולי סרטן היא בעיה אשר מתרחשת לאחר הפסקה בפעילות מינית בשל ניתוח, כמותרפיה או הקרנות, מתמודדים חולי סרטן רבים עם הקושי לחזור לחיי מין פעילים. חלקם מדברים על ירידה בתשוקה, על קושי בתיפקוד, על כאב או על חשש מגרימת נזק דבר אשר פוגע במיניות ובזוגיות אצל חולי סרטן.
לרב החולים חסר פשוט מידע על ההשלכות שהיו למחלתם ולטיפול בה על מיניותם והם חווים תחושות ושינויים, כשלא ברור להם אם זוהי בעייה אישית או משותפת לכל מי שחלה באותה מחלה.
רובם אינם יודעים עם מי ניתן להתייעץ ומה ניתן לעשות, אם בכלל, כדי לשפר את מצבם.
אחדים תוהים אם ניתן בכלל לפנות למטפלים בהם "בנושא כזה", בשל "גילם" או תוחלת חייהם הקצרה.
המערכות הטיפוליות זמינות למי שפונה אליהן, אבל לצערנו זו עדיין אינה שגרת הטיפול בכל מרכזי הרפואה.
החברה הישראלית מאופיינת ע'י ריבוי תרבויות ואנשיה באים מרקעים דתיים וסוציולוגים בעלי מסורות, מנטליות, חינוך ותפישות עולם שונות זו מזו ומאד מגוונות.
החינוך שניתן לפרטים שונים בכור ההיתוך הזה, השואף לשוא -ובהצלחה מעטה בלבד - לטשטש את ההבדלים, היה בדרך כלל מגוון ושונה מאד, והדבר בולט במיוחד כשמדובר בזוגות מעורבים, בני עדות שונות.
תפיסת עולם ומסרים שהועברו לנערים צעירים בחברות מסורתיות היו בדרך כלל שונים מאד מאלו שהועברו לנערות צעירות באותה חברה ובשני המקרים ניתן מעט מאד ידע. חסרונו הותיר מקום רב ל"הבנות" וללמידה של ניסוי ותעייה. בעיקר תעייה...
חסרונו של מידע המבוסס על עבודות ומחקרים – שלא לדבר על חסרונו של מידע איזשהו – מהווה קרקע פוריה לצמיחתן של שמועות, הבנות לקויות, ציפיות לא מציאותיות, סטראוטיפים, מיתוסים וסטיגמות.
ניתן לומר שרובנו "למדנו" את שידענו בבואנו לחיים משותפים עם בני הזוג שלנו, מבני גילנו, שרמת הידע שלהם לא הייתה שונה משלנו.
במקרה הטוב היה זה מה שהצלחנו להבין מספרים כתובים בשפה ארכאית שנעטפו כך ששמם לא ייראה ושהוסתרו מאחורי הספרים המכובדים שהיו מוצגים לראווה ובגאוה בבתי הורינו.
"אביונה" היה אחד המושגים הבלתי ברורים. עבוא אחדים מאיתנו, - בלתי ברור לעוד הרבה שנים אחר כך... מי היא לעזאזל אותה אביונה מסכנה?!
מי שמעוניין היום לסייע לאנשים שיש להם קושי בתפקוד מיני, למד, מן הסתם, דבר או שניים אודות צרכיהם, תשוקותיהם ומאווייהם הגלויים והנסתרים של בני אדם, ואין גבול לחידוש ואין גם גבול לפליאה מה זה סקסולוגית ?.
אבל בעניין "המורשת", "ההשכלה הבסיסית" נורמות התנהגותיות ומידת הריאליות של הציפיות, אנחנו והיושבים מולנו במרפאות, באותו מקום ממש. ואתכם הסליחה.
מקום מגורים, שנות השכלה פורמלית, תארים וכמות כרטיסי האשראי בארנק, לא מוחקים, אוטומטית אמונות ודעות, מיתוסים ו"אמיתות" שהתקבעו בנו בשלבים מוקדמים של תהליכי הסוציאליזציה שלנו. וכך, אנחנו יודעים שלא הגודל הוא זה שחשוב, אבל ליתר ביטחון פזלנו, בשעת כושר, לבדוק ולוודא שאיננו נחותים מאחרים, (זכר למבט האלכסוני שנשלח בחסות החשיכה אל מה שהיה למי שהיישיר זרם אל שרידי גחלים לוחשות, תוך כדי "כיבוי צופי".) וכך אנחנו מתעניינים, כבדרך אגב, מה תדירות יחסי המין של אלו הבאים לשאול בעצתנו, כאילו ידענו מה מקובל, כאילו יש לנו למה להשוות וכאילו יש בכך כדי להעיד על משהו, וכך ממש ומאותן סיבות בדיוק, אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו, כמטפלים, ב"איך" ולא ב"מה", בצורה ולא בתוכן, בתיפקוד המיכני ולא באיכות הקשר.אין דרך נכונה או שגוייה לבטא מיניות, אהבה, קשר.
מאחר ולא ביקרנו אלא במיטותנו אנו, כולנו טעונים, במידה זו או אחרת, באמונות שגויות ובדעות קדומות, ואמונתנו על מה שנחשב נורמלי ובריא מבוססת על השערות, מיתוסים וסטראוטיפים. אנחנו מאמינים שיש לקיים יחסי מין בתדירות מסויימת ובאופן שאנשים אחרים, בני גילנו, "עושים זאת", לדעתנו.
גם הסיפוק או התיסכול שלנו מבוססים, לעתים קרובות, על גודל הפער שאנו מדמים לראות בין מה שאנחנו מניחים שהוא נורמאלי ומקובל, לבין מה שהורגלנו לו אנו.
בהכירנו את צרכינו ורגשותינו, אנחנו נוטים להסיק מהם לגבי רגשותיהם, צרכיהם מחשבותיהם ותשוקותיהם של אחרים.
כמטפלים אנו מתקשים להציע פתרונות אשר אנו עצמנו היינו מתקשים לקבל: כל עוד אנחנו יכולים להרשות זאת לעצמנו, אנחנו מסרבים לדמיין עבור עצמנו התפשרות על תיפקוד מיני ירוד. מנגנוני ההגנה שלנו אינם מעודדים אותנו לראות בעיני רוחנו מצב מחלה, לדמיין את זיקנתנו, דעיכתנו ומותנו.
בידיעה שאנחנו לא מוכנים להתפשר על פחות מהטוב ביותר, אנו משליכים את חוסר נכונותנו לפשרה על החולים שלנו: מוצפים ברגשי צער ורחמים, מזדהים עם אובדנים ומשותקים ע"י חרדותינו שלנו, אנחנו מאבדים את היכולת שלנו, כמטפלים, לסייע בחיפוש ובמציאת פתרונות למצב שיצרו המחלה והטיפולים.
בהתבגרותנו, כשיחסי מין מלאים היו אסורים או לא התאפשרו, הלא חווינו מגעים מרגשים שהיו טעונים רגשית ומינית. רק רגעים מעטים בהמשך חיינו יכולים להתחרות בהתעוררות האירוטית שגרמה הנשיקה הראשונה או מגע יד של נער(ה) אהוב(ה).
כשנתנה לנו הרשות, ע'י החברה ונציגי הדת "ללכת עד הסוף" נטינו להגביל את התעניינותנו לאזור הגניטליה, שם התאפשר לנו לקיים מצוות פרו ורבו ולהשיג אפקט מכסימלי במאמץ מינימלי. כך למדנו די מהר לרכז את רב המאמצים "שם" והפכנו תלויים יותר ויותר בגרוי ישיר להשגת תגובה.
התמקדנו במטרה. היו לנו " משימות" למלא.
אנחנו היינו "אחראים לסיפוק בני זוגנו"
חייבים היינו להגיע תמיד לשיא, לראש ההר. יפי הנוף הנשקף בדרך – היה משני, נלווה, משחקי הקדמה.
המושגים שאנו משתמשים בהם נשמעים כאילו נלקחו מן המשחקים האולימפים.
כל עוד אנחנו צעירים ובריאים – ניחא, אבל מה יקרה כשאנחנו נזדקן או נחלה?!
כשם שאין להעלות על הדעת טיפול בהיבט הגופני של המחלה בלבד, כך אין להסכים עם מה שעשינו זמן רב מדי – התעלמות ממיניותם של החולים שלנו, אם בשל מבוכה, חוסר ידע או חסרונן של מיומנויות תקשורת בנושא.
עצם העלאת הנושא ע'ל המטפלים, פירושה מתן לגיטימציה לחולים בכל גיל ובכל מצב לדון בנושא רגיש זה ולנסות לקבל מענה הולם לצורך המיני שנשאר ולתיפקודים שהשתנו.
כשבאים להעריך תיפקוד מיני, יש לקחת בחשבון את ההיסטוריה המינית של החולה המסויים, את איכות יחסי המין והיחסים בכלל, לפני המחלה, ואת הטיפולים שקיבל.
הראיון האישי הוא הדרך הטובה ביותר להערכה קלינית בתחום רגיש זה, והאחריות הראשונה של המטפלים היא, אכן, להבטיח שהמטופל יוזמן לשוחח על צרכיו ובעיותיו. יש להתייחס אל חולי הסרטן כיישות מינית.
כל מחלה ורב התרופות והטיפולים משפיעים על המיניות, בהשפיעם על המאזן ההורמונלי, על החשק, על התחושה או התיפקוד.
רב הזוגות אינם מוכנים כראוי לשינוי, ובד'כ חשים מבוכה או קושי להסתגל למצב החדש.
יכלתנו כמטפלים לסייע להם תלויה ביכולת שלנו לאמץ את הגישה הפליאטיבית למיניות בחולי, כמו גם בזקנה.
במקום להניף את ידינו ביאוש ובחוסר ישע, אחרי שנזדהה עם האבל על מה שאבד, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לחשוב במושגים של מיצוי, שימור ושימוש מקסימלי ביכולות קיימות ולבדוק כיצד אנו כקבוצת מטפלים מיניים ליכולים לעזור לחולי סרטן .
במקום השוואות ותחרות עצמית עם תפקוד קודם, במקום ויתור על הכל כשאין אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, חשוב לגייס כל שמץ יצירתיות על מנת לתור אחר דרכים חדשות וישנות לתת ולקבל הנאה.
במיניות, כמו בטיפול בחולי, הבטוי "אין מה לעשות" – חייב להמחק, ובמקומו כדאי לאמץ פילוסופיה של גישה אקטיבית העושה כל שניתן על מנת לשפר, לקדם, להיטיב, להגביר כל יכולת קיימת ולהעשיר ולהטעין במשמעות חדשה רגעים שהם יקרים, דווקא בשל הידיעה שהזמן קצוב.
אם אנו עצמנו נהיה משוכנעים ומאמינים, נוכל לעודד אצל מטופלינו פתיחות, יצירתיות, סקרנות ונכונות לקחת סיכונים. נוכל לייעץ להם לצאת ל"מסע לאחור בתעלת הזמן", לנעוריהם, לתקופה שבה מיניות היתה כל כך הרבה יותר מיחסי מין.
במקומם – תהליך איטי של למידת הצרכים המוכתבים ע'י השינויים הגופניים:
מה נעים, מה גורם לאי נוחות, מה עלול לעורר כאב, מה מהנה. ללא דעות קדומות. בפתיחות ובנכונות להתחלק בלמידה עם בת הזוג: שני בני אדם הלומדים מבראשית, כאילו נפגשו היום, ברגישות הגבוהה ביותר, בקשב, באהבה.
יחסם של זוגות למין, מקומו בחייהם ומידת נכונותם להשקיע בשיקום לאחר אירוע של מחלה קשה, ניתן – במידה רבה – לניבוי אם בוחנים את יחסם למין ומקומו בחייהם בתקופה שלפני מחלת הסרטן: הבדלים במידת שביעות הרצון נוטים, בדרך כלל, להביא, בעת משבר, להקצנה של התנהגות מרוחקת ומסתגרת.
ניתן גם לנחש שמי שלא הרגיש מסופק או מי שלא חש שצרכיו מובאים בחשבון, ייטה לראות בשינוי התפקודי שגרמה מחלת הסרטן, תירוץ מצויין לחדול משיגרה שלא נהנה ממנה.
אולי דווקא האירוע המצער של הקילקול המכני הוא הזדמנות טובה לשאול ולברר האם באמת רואים שני בני הזוג את ב"החזרת המצב לקדמותו"– משאת נפש, או שזוהי באמת שעת כושר לשקם את האינטימיות במובן הכי רחב שלה:
אינטימיות המבוססת על תקשורת פתוחה ואמון מלא, יחסי אמון שבהם יכול כל אחד מבני הזוג להגדיר בלא חשש את צרכיו ומאווייו ולקוות שיתקבלו ללא שיפוט ויובאו בחשבון.
זהו תהליך הרבה יותר מסובך, סביר להניח שגם ממושך יותר. הוא דורש נכונות, רגישות רבה יותר של המטפל והשלמה מסויימת עם – לעתים – אזלת ידו לספק פתרון צ'יק – צ'ק.
עם קצת מודעות ועידוד מצדנו, המטפלים, עשויים ויכולים חלק ממטופלינו לחוות, אפילו לקראת סוף חייהם, רגעים משמעותיים ומספקים, אשר דווקא בשל הזמן ההולך וכלה הם עשויים להיות מוערכים, מיוחדים ויקרים במיוחד.
יש לנו תפקיד מרכזי במתן לגיטימציה ועידוד למטופלים שלנו, לא לותר לעולם על המאמץ להשיג איכות חיים טובה יותר, בהתאם למשמעות שכל אדם מייחס לה.
מבחינת המטופלים זו יכולה להיות הזדמנות נדירה, ואולי חד פעמית, להגדרה מחודשת של סדרי עדיפות ופרופורציות במערכת היחסים הזוגית שלהם, וסיכוי, שאולי לא יחזור עוד שכמותו, לשיקום אמיתי, לא רק של תפקוד, אלא של קשר המבוסס על אהבה, חברות ואינטימיות אמיתית.
ואנחנו , הרי לא היינו מסוגלים להמשיך לעבוד עם אנשים חולים, תשושים או קשישים , לו היינו משותקים מיאוש כל אימת שהחיים מתקרבים לסיומם, כל אימת שנראה ש"שוב לא הצלחנו לחולל ניסים"...
מחירה של שעת אושר גבוה אולי, אבל האם ניתן למדוד את ערכה?
