כל דרך מתחילה בצעד אחד קטן
באדיבות שרית אופק-הבר
—
עודכן לאחרונה
30/01/2011 08:11
לאחרונה אני מוצאת את עצמי מהרהרת בנושא הקשה של קבלת הבשורה על הסרטן מכיוון קצת אחר: ביני לביני אני מוצאת את עצמי עורכת השוואה לא מתבקשת בין ההתמודדות עם מחלת הסרטן לבין ההתמודדות של הורים עם הולדת הילד הראשון.
אני כבר מרגישה את הכיווץ בבטן שההשוואה הזאת עשויה לגרום לחלקכם, את אי הנוחות שאולי נגרמת מעצם כך שהעזתי לשזור את שני המצבים יחד במשפט אחד. אין כאן שום כוונה להשוות ילד למחלה, וזו כלל אינה הנקודה. ההשוואה משרתת כאן לצורך הבהרת עקרון חשוב, לפחות מניסיוני, ואני רק יכולה לבקש מכם לשים בצד למשך כמה דקות את ההתנגדות הטבעית, ולנסות להתאזר בסבלנות כדי להבין מה היא באה לומר.
אני חושבת על האומץ הרב שדרוש לאדם כדי להחליט להבא ילד לאוויר העולם, להתחייב כלפיו, לוותר במידה רבה על החיים כפי שהכיר אותם ולהכניס לתוך חייו מימד של אחריות ותלות שלא דמיין שקיימים. אני מתארת לעצמי שלולא הסיפור הזה היה מתחיל בתינוק קטן מאוד, הוא לא היה אפשרי. אם הורים היו חושבים מראש על כל המורכבות, הקונפליקטים (הפנימיים והחיצוניים), הדאגות, העומס והדילמות שמגיעות עם ההורות, אף אחד לא היה עושה ילדים. תמיד הגעה של ילד ראשון לחיינו מלווה בסוג של הלם, של תקופת הסתגלות לאדם הקטנטן שהגיע פתאום והפך לחלק מאיתנו. אבל כשהילד נולד, הצרכים שלו הם כאלה שקל יחסית לספק, גם אם הדבר מתיש מאוד עבור ההורים, ואנחנו יודעים שנוכל להתמודד עם המשימה. לאט לאט הילד גדל, וכך גם המורכבות של גידולו. ההורים מתמודדים כל פעם עם אתגר חדש, לומדים איך להיות הורים לילד המשתנה וגדל, מגלים עוד ועוד על הילד, על בני הזוג, על עצמם, מוצאים איזונים ובונים מחדש את זהותם כאנשים שהם גם הורים. כל הסיפור הזה מתאפשר בזכות ההדרגתיות.
אף אחד לא יודע בדיוק איזה מן הורה הוא יהיה, איך תראה הזוגיות בתוך ההורות החדשה, ואף אחד גם לא יודע איזה מן ילד יהיה לו. אנחנו יודעים רק איך זה מתחיל, וסומכים על עצמנו שעם ההליכה בדרך, נגלה לאן היא מובילה, ונוכל להחליט בכל עיקול חדש לאן ללכת לפנות, באיזה קצב לצעוד. אנחנו מניחים, בצדק, שכל אתגר חדש שנתמודד עמו יהיה קל יותר בזכות הידע והניסיון שכבר צברנו עד לאותו שלב.
במובן מסויים ההתמודדות עם מחלה מאיימת חיים היא קצת ככה. בהתחלה – סוג של הלם. החיים משתנים, יש נוכחות חדשה בחיינו, והיא תובעת את מלוא תשומת הלב. צריך להסתגל ועבור כל אחד מדובר בפרק זמן שונה של הסתגלות. תוך כדי ישנו גם צורך לתפקד, לפעול, להתחיל להבין במושגים שעד לא מזמן היו רחוקים מחיינו שנות אור, להסתגל לתוספת של "סרטן" בין שאר העיסוקים בחיינו ול"חולה" או "מתמודד עם מחלה" בין שאר מרכיבי הזהות שלנו.
ההבדל העצום הוא, כמובן, שילד אנחנו בוחרים ורוצים, מתרגשים לקראתו ושמחים להתמודד עם האתגר החדש שכמה שלא התכוננו לקראתו, הוא עדיין מפתיע ופתאומי. הסרטן עשוי לנחות עלינו במכה, או לחלחל לאט כאפשרות שהופכת, במהלך הבדיקות, למציאותית. בניגוד לילד, את הסרטן אנחנו לא רוצים. בניגוד לילד, הסרטן הוא לא תוספת מבורכת לחיינו. בניגוד לילד, הוא לא מסמל את המשכיותנו בעתיד, אלא מביא עמו איום מוחשי על חיינו ועשוי אף לסמל את תחילת סופם. את ההתמודדות הזאת לא בחרנו, היא פשוט כפתה עצמה עלינו.
בכל זאת, בעיני יש ערך להשוואה אם מתייחסים לנושא ההדרגתיות. כפי שההתמודדות עם ילד חדש היא דינאמית, משתנה ובלתי ניתנת לצפיה מראש,כך גם עם הסרטן – אין שום יכולת לדעת מראש את כל המהלכים. הרבה פעמים כשהבשורה הקשה מגיעה, אנחנו מרגישים שזה יותר מדי, שאין לנו את הכוח להתמודד עם כל זה. אנחנו נחנקים תחת כובד משקלן של כל המשמעויות האפשריות של הבשורה הזאת, וכל הרגשות מציפים. זה עשוי גם לקרות שוב בשלבים שונים של ההתמודדות, כשדברים לא הולכים כמו שרצינו, כשמתגלים מכשולים חדשים בדרך. כשמקבלים חדשות קשות, טבעי מאוד להיות מוצפים והמומים. אך מתישהו אנו צריכים להרים את עצמנו כדי להתחיל לפעול, ולעתים גם אז אנו מרגישים שזה גדול עלינו, שאנחנו פשוט משותקים מרוב פחד, ולא מצליחים למצוא תקווה אל מול האיום. כל האפשרויות הגרועות ביותר רצות בראש שוב ושוב ולא מרפות, ואנו לא בטוחים שנצליח להחזיק מעמד את כל הדרך הזו, בוודאי לא אם האיום הוא חריף ויש סיכוי טוב שהסרטן לא מתכוון ללכת לשום מקום. בדיוק בנקודה הזו, לזכור את ההדרגתיות זה משהו שיכול לעזור. לזכור שגם הר גבוה נראה הכי גבוה מנקודת הבסיס הנמוכה, אבל כשמתחילים לטפס, הפרספקטיבה משתנה, הפסגה כבר לא כזו בלתי ניתנת להשגה. אולי יש בכלל פסגות חדשות באופק וצריך להמשיך לטפס, אי אפשר לדעת מראש, רק תוך כדי.
אם ננסה להתמודד עם כל ההשלכות האפשריות של המחלה בבת אחת, אנו עשויים לטבוע בתוך ביצת פחדים ודאגות, כזאת שתקשה מאוד לזוז קדימה. אין ולא יכולות להיות לנו תשובות לכל השאלות ופתרונות לכל הקושיות. מהמקום שאנו עומדים בו, ניתן לראות רק את תחילתה של הדרך, אבל זה מספיק בשביל צעד ראשון. הרבה תשובות יגיעו מעצמן בהמשך, פשוט מתוך המציאות המשתנה. ככל שנוסיף לצעוד, דברים יתבהרו, נוכל להביט אחורה ולראות שכבר עברנו כברת דרך שבתחילתה לא דמיינו כי היא אפשרית עבורנו. לאט לאט יתגלו הכוחות, התבונה, המשאבים הפנימיים שלא הכרנו בתוך עצמנו, שעוזרים לנו להתמודד עם כל מה שחשבנו שלא נעמוד בו. לאט לאט. צעד אחר צעד, כדי שלא נאבד נשימה, כדי שיהיה לנו כוח להמשיך.
מאת שרית אופק-הבר עובדת סוציאלית אשר מתמחה בטיפול בחולי סרטן ובדרכי ההתמודדות עם המחלה - עוד על הכותבת
