כאילו אין חשיפה חדשה שמצדיקה התייחסות רצינית יותר.   כאילו אין צורך שהציבור יקבל מידע כלשהוא על הקרינה, לא רק מידע מרגיע, אלא גם מידע ביקורתי, וזאת לאור העובדה שרוב הציבור לא מגיע ממקצועות של מומחיות בקרינה.

 הדבר הראשון שעורר ספק בקרב הציבור היה האופן שבו נפרסו האנטנות הסלולריות, תוך הורדת סעיף בחוק שאמור היה לחייב את חברות הסלולר ליידע את הציבור לפני הצבת אנטנה סלולרית ליד הבית. וכך התברר שקול הציבור לא קיבל משקל משמעותי בפריסת הטכנולוגיה.   

 באותה תקופה, של תחילת שנות האלפיים ואילך, קומץ מדענים התריע על בעיה על סמך מידע שהיה בידיהם. לומר שהם דאגו זו תהיה  תת הערכה. קשה היה למישהו להאמין, שיש מידע כלשהוא באותה תקופה, הרי הטכנולוגיה כל כך חדשה. וכל עוד המידע לא קיבל ביטוי, ואנשים לא נחשפו אליו, מה שלא יודעים לא קיים. אבל מה שהרבה אנשים לא ידעו, הוא שקרינת תדרי רדיו היא לא חדשה, אלא בעיקר השימוש שלה והפצתה באופן מסיבי היה הפקטור המשמעותי החדש שממנו היו מודאגים המדענים, על סמך מידע קודם על קרינת תדרי הרדיו\ מיקרוגל.   המדענים פנו בדרכים הלגיטימיות להשמיע את קולם, שנבלע בתוך הפצת הטכנולוגיה. אחדים מהם הציגו את דבריהם באיחוד האירופאי, אבל הדחיפה של הטכנולוגיה היתה חזקה יותר. הביקורת לא קיבלה לגיטימיות כדי לקבל חשיבות גדולה. 

 וכך באמצעות פורומים קטנים, קשר עם אנשים שטענו כי חלו בגלל הטכנולוגיה, וכן דרך פירסום מאמרים בעיתונות המדעית, אותם מדענים מצאו ביטוי מצומצם.  פרט למחקרים עם קושי רב להשיג מימון, הם ביקרו את גופי התקנים ואת המומחים שלהם- אותם גופים שטענו כי הקרינה בטוחה כל עוד היא עומדת בתקן. אותם גופים שטענו כי התקן- מגן.  המדענים המבקרים טענו כלפיהם שהם מעורבים בניגודי עניינים ולא מוסרים מידע מהותי לציבור, כדי לקדם את הטכנולוגיה.

 באותה תקופה, קבוצה מצומצמת בציבור החלה לטעון להשלכות בריאותיות מהתנסות אישית: אנשים שמרגישים תופעות כאשר הם חשופים לקרינה, זכו ללגלוג או מידור מצד החברה, לא פעם קיבלו הפניות לרופאים פסיכיאטרים וכדורים נגד דיכאון, ותיארו תחושה גוברת של תסכול ובידוד. כל זה קרה בתחילת כניסת הטכנולוגיה לשימוש בצורה מאסיבית, בשנים הראשונות.

קולות המדענים וגם המידע שבעזרתו הם ניסו ליידע את הציבור, לא מצאו ביטוי בתקשורת המיינסטרים,  לא בכנסים רשמיים, והזווית של בריאות הציבור חמקה מעיני הציבור בשנים הקריטיות של כניסת הטכנולוגיה לשימוש. שנים קריטיות מכיוון שבאותן שנים התעצבה דעת הקהל, התעצבו ההרגלים של הילדים שמשתמשים בסלולרי, המכורים לטכנולוגיה התמכרו, וקומץ קטן בלבד של אנשים העז להביע ביקורתיות, שנבלעה בתוך התקווה הציבורית לקידמה טובה ואלחוטית יותר. הספר נותן ביטוי לקולות של ביקורת מבוססת, שלעיתים הגיעה אפילו מכיוון בלתי צפוי: למשל מתוך התעשייה.

במדיניות הציבורית כולל ברפואה, שגם היא צרכנית טכנולוגיות, אין התייחסות להשלכות חשיפה כרונית ממושכת למכלול של גורמים. מה ההשלכות של החשיפות הללו?  מה ההשלכות של השילוב ביניהן?

 אנו תמיד נדרשים לחכות למחקר עתידי, תוך הזנחת נתונים שמונחים לפנינו בהווה.  

 בספר סלולרי זה לא מה שחשבת יש גם התייחסות לתקשורת, לטכנולוגיות חדשות, לטריקים של התעשייה, לקלות שבה חושפים את הציבור לקרינה אבל לא לאינפורמציה. לדוגמא, מעט אנשים יודעים שהטלפון האלחוטי שיש כמעט בכל בית בישראל, עם תחנת בסיס בצבע אפור בדרך כלל, פולט קרינה מתחנת הבסיס, כלומר מעבר לכך שהטלפון עצמו פולט קרינה בזמן השימוש, תחנת הבסיס פולטת קרינה גם בזמן שלא משתמשים בטלפון, 24 שעות ביממה למרחק, כדי שאפשר יהיה ללכת עם הטלפון ממקום למקום בבית ומחוצה לו. בשל חוסר מודעות,  אנשים רבים שמים את תחנת הבסיס ליד המיטה.

 לכל מי שמעוניין בספר ובשאלות נוספות אל הכותבת תוכלו לפנות במייל  לגברת איריס עצמון  atzmonh@bezeqint.net