הספר מגולל את הביוגרפיה של עמיאל אורן החל מרגע עלייתו ארצה בגיל 10 מתוניסיה, דרך השירות הצבאי, לימודי האגרונומיה באוניברסיטה והעבודה במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. במוקדהסיפור התמודדותו של עמיאל עם שורה של מחלות כואבות ובראשן מחלת הסרטן שפגעה קשה בחוליות גבו  התחתון.

הספר " עכשיו יש לי אבא" הוא עדות חיה למאבק אישי ממושך, 14 שנה כמעט, וכתוב בגילוי לב נדיר אשר משלב הומור אישי. ולא פוסח על אף פרט, אישי ככל שיהיה, בתיאור המחלה ודרכי הטיפול בה, ובצד כל אלה מספק עמיאל לקורא התבוננות מעמיקה אל נפשו של  האדם ואת היכולת להתגבר על הקשיים גופניים ורגשיים כאחד. חלק מהיכולת של עמיאל לעמוד מול המחלה ולא להיכנע לה היא ההתבוננות הפילוסופית אשר אימץ לעצמו בחיים ושימוש באמצעים לא קונבנציונליים, כמו דמיון מודרך לשיכוך כאבים. ולא, הוא לא תוהה כל יום מדוע זה קרה דווקא לו, ולא הוא לא מאשים את הגורל, לא את המזל, או את ההחלטות שקיבל במהלך חייו. מקסימום את הגנטיקה. אך זו פועלת גם לטובתו בהעניקה לו יכולת עמידה מול קשיים, חוסר נכונותו להיכנע או לקבל כל דבר כמובן מאליו. עמיאל התבונן במחלה באופן מפוכח וקר ולמד להתגבר על הכאב אשר הפך לחלק בלתי נפרד מחייו, גם כיום לאחר שהמחלה נעצרה.

מחלת הסרטן התגלתה אצל עמיאל באיחור. הרופאים סברו בתחילה, בטעות, שהסימפטומים מצביעים על המשך מחלה קודמת של עמוד השדרה והמפרקים שהורסת את הסחוסים ופקדה אותו עוד בגיל צעיר והיא פעילה עד היום. וזאת למרות הבדיקות והצילומים הרבים, לא נתגלתה מחלת הסרטן. כאשר התגלתה המחלה, נאלץ עמיאל לעבור סדרה כואבת ומתישה של טיפולים כימותרפיים שנמשכו לאורך שנה אחת וכללו גם טיפולי הקרנות.

"זו הייתה השנה הקשה בחיי", הוא משחזר. "אך אני אדם חזק. תוך כדי הטיפולים לקוחות התקשרו ואני טיפלתי בבעיותיהם כאילו דבר לא קרה. רק מעטים ידעו על מצבי. אשתי והילדים עזרו לי מאוד, אבל בעיות הפרנסה היו קשות מנשוא בשל המשכנתא המכבידה. כשיצאתי לפנסיה מוקדמת ממקום עבודתי הקודם הייתי אמור לקבל את תגמולי הפנסיה בשיעור של 40% מהשכר רק בהגיעי לגיל 65, אולם במחווה יוצאת דופן של מעבידי, בשל המחלה, הקדימו לי את תשלום הקצבה לגיל 41".

נראה שכאילו לא די בכך, שבהשפעת טיפולי הכימותרפיה אשר החלישה את המערכת החיסונית לקה עמיאל  בשורה של מחלות נוספות שרק החמירו את מצבו – אנמיה, מחלת כליות, ובריחת סידן ועל כולן הוא התגבר בדרך הייחודית לו.

האם היו לך קשיים בתהליך הכתיבה?
"החשיפה האישית הייתה ממש קשה לי. הצורך לכתוב קינן בי תמיד, אבל היכולת לספר והצורך להתערטל בפומבי היא קשה בגלל אופיי. אך יחד עם זאת, כתיבת הספר הייתה סוג של חוויה מתקנת, של תרפיה רציתי ללגום עוד ועוד. רציתי גם לעזור לאחרים ולכן אני חולק עם הקוראים את התובנות שצברתי במהלך ההתמודדות עם המחלה.

אין ספק שלעבוד, להתמודד בו-זמנית עם מחלות וגם לכתוב זו מעמסה כבדה לכל אדם ובוודאי לסוכן ביטוח, שקשור שעות רבות ביום לעבודתו.

מה הלאה? מהם התכנונים לעתיד?
"יש לי כמה וכמה תוכניות לעתיד. אני רוצה לעשות דוקטורט (לעמיאל תואר שני בכלכלתם של ארצות מתפתחות מאוניברסיטת ת"א), ואני רוצה להמשיך ולכתוב יש לי שאיפה   שיכירו בי כסופר.  התחלתי בכתיבתו של הספר הבא שכבר, הספר הינו רומן בדוי שיש בו גרעין אחד בלבד של אמת: הרצחו של הרב הקהילה שלי בתוניסיה, אלא שאת העלילה העברתי לטנג'ר שבמרוקו".

לסיום, מדוע נקרא הספר בשמו "עכשיו יש לי אבא"?
"כי זה המשפט הראשון שאמרה לי בתי שהיתה אז כמעט בת 7,  לאחר תקופת שיקום ממושכת, הצלחתי ממש סוף-סוף להרים אותה על הידיים לגובה. ואז חזרתי ממש להיות אבא".