שלום, אני לא ממש יודעת אם אוכל לקבל פה את המידע שאני צריכה.. אבל הגעתי למסקנה שאני חייבת לפחות ולנסות לברר עם הנושא. אז ככה... שמי ליגל,אני בת 22 וחצי. לפני כמעט 5 שנים (בנוב') נאמר לי שיש לי מלונומה(אני משערת שאין צורך לציין שזה סרטן העור).זה התחיל מהורדת נקודת חן שנורא הפריעה לי, הורדתי אותה וחודש לאחר מכן קיבלתי טלפון בו אמרו לי כי הנקודה נמצאה סרטנית.. ושבעוד יומיים יהיה עליי לעבור ניתוח לכריתת הגידול ולבדוק באיזה מצב אני נמצאת. עברתי את הניתוח בהצלחה,למזלי הסרטן לא שלח גרורות מה שהשאיר לי על פניו... להגיע כל שלושה חודשים למעקב במחלקה האונקולוגית בקפלן,לבקר כל פעם אצל רופא העור... וכמובן להימנע כמעט מחשיפה מוחלטת מהשמש. אז מה הבעיה שלי אתם שואלים? כל הסיפור הזה קרה בגיל 18... את הטלפון שיש לי מלונומה קיבלתי יום לפני יום ההולדת ה- 18 שלי. בעקבות זאת, צה"ל החליט כי הוא לא מאפשר לי להתגייס.. מה ששינה את החיים שלי לחלוטין. חששתי נורא לכתוב בפורום לחולי סרטן.. בזמן שקשה להחשיב את עצמי אחת כזאת... אני חושבת שחולי סרטן עוברים המון ומצבם הרבה יותר קשה משלי.. וגם אנשים נוטים להמעיט במה שהיה לי .. כי לא באמת עברתי טיפולים... אלא עברתי ניתוח.. עכשיו אני במעקב ומבחינת כולם אני אדם רגיל לחלוטין. אני באמת אדם רגיל לחלוטין , אבל אני מרגישה שבעקבות זאת ,בעקבות כל השינוי הזה בחיים שלי.. אני מרגישה שאני תקועה שאני עומדת במקום. אני כיום סטודנטית,מתחילה שנה שלישית ועל פניו הכל בסדר... אבל לא מה שבחוץ מפריע לי... אלא מה שבפנים...אני מרגישה פתאום שכאילו רק עכשיו הודיעו לי שאני חולה...אני מרגישה שכל כך ניסתי שהכל יחזור להיות נורמלי עד שאפילו לא התמודדתי עם המצב שאני נמצאת בו... ואת כל מה שהמצב הזה הפך אותי להיות. אחרי כל החפירה הזאת, ואני מתנצלת על האורך... אבל הייתי שמחה לדעת אם אני זכאית לאיזשהו טיפול פסיכולוגי? או שיש גורמים שיכולים לעזור גם לאנשים כמוני שהאומנם לא עברו טיפולים פיזיים... אבל חווים את עניין המחלה באופן יומיומי(עצם זה שאני לא יכולה לקבל את צבע הגוף המאוד לבן שלי או שאני לא יכולה ללכת לים עם חברות.)אני יודעת שזה נשמע כמו בכי של ילדה מסכנה שסך הכל לא יכולה ללכת לים או עם קצר...ושהמצב שלי טוב ... אבל אני מרגישה שאני צריכה עזרה.. אני מרגישה שהלחץ הנפשי שלי בעקבות ההסרות של נקודות חן בכל כמה חודשים והתקופה שצריך לחכות כדי לקבל תשובות ולהתפלל שהכל יהיה בסדר... הכל נורא משפיע עליי. אני אשמח לדעת פרטים.. על איזושהי עזרה פסיכולוגית שאולי מגיעה לי . לצערי אין לי כמעט שום יכולת כלכלית לממן טיפול ולכן אני מעוניינת לשמוע כמה שיותר פרטים על דברים שיכולים לעזור לי . תודה מראש, וסליחה על ההודעה הארוכה ליגל.

שלום ליגל, מקווה שעדיין רלוונטי, כל הכבוד על ההעזה, על הפנייה והחשיפה, נדרש אומץ לכך. לגבי מה שכתבת "אני חושבת שחולי סרטן עוברים המון ומצבם הרבה יותר קשה משלי." בתור "בעל נסיון" בנושא, אני חייב להגיד לך שקושי הוא דבר מאוד יחסי. נוכל לפגוש אדם שבדיקת דם פשוטה יכולה להיות עבורו חוויה מאוד קשה וטראומתית, ומצד שני לפגוש אדם העובר טיפולים כימיים ללא שום קושי. לקרוא לדבר קל או קשה הוא סובייקטיבי בלבד. מעבר לכך, מסתתר במשפט שלך מסר סמוי מאוד חשוב, על ידי הכתיבה שלך פה את יוצאת ממנו, אני מציין את זה בעיקר בשביל קוראים אחרים שעלולים להיקלע למצב דומה, זה "תסמין נפשי" נפוץ בקרב חולי הסרטן בעצם מה שכתוב הוא זה- יש אנשים אחרים שהרבה יותר קשה להם, אז אין מקום לקושי ולכאב שלי, אני סתם מרחמת על עצמי." תהליך ההקטנה של כאב ושל הקושי מזיק, על ידי זה בעצם אני "בולע" את הכאב, וממשיך לסחוב את "התיק" הזה על הכתפיים. אחד הנושאים הראשונים שאנחנו מעבירים במפגשים של "תנופה" הוא נושא הלגיטימיות, מותר לי להרגיש כל רגש שהוא, משמחה ועד עצב וכל מה שיש ביניהם. ברגע שאני מאפשר לי להרגיש כך, יש לי את המרחב להיות או לצאת מאותו מקום. לגבי פסיכולוג או טיפול אחר אני לא יודע, אני יודע שהאגודה למלחמה בסרטן עורכת קבוצות תמיכה ללא תשלום. אם תרצי, אשמח להיפגש, או לשוחח בטלפון, אני מאמן, מטפל בדמיון מודרך, ומנחה את קבוצות תנופה- קבוצות העצמה למתמודדים עם סרטן. בברכה, גיא תבורי. 052-3231970